רופאים לדליפת שתן - מידע ורשימת מומחים

דליפת שתן: מדריך מקיף

דליפת שתן, המכונה גם בריחת שתן, היא מצב שכיח המוגדר כ"אובדן שתן בלתי רצוני". תופעה זו יכולה להשפיע על גברים ונשים בכל הגילאים, אך היא נפוצה יותר בקרב נשים מבוגרות, כאשר כ-50% מהן חוות אותה. למרות שזו תופעה נפוצה, רבים אינם פונים לטיפול בשל מבוכה או תפיסה שגויה שמדובר בחלק טבעי מתהליך ההזדקנות. דליפת שתן עלולה לפגוע משמעותית באיכות החיים, לגרום לדיכאון, הסתגרות ובידוד חברתי.

סוגי דליפת שתן

קיימים מספר סוגים עיקריים של דליפת שתן:

• דליפת שתן במאמץ: זהו הסוג השכיח ביותר, ומתרחש כאשר יש דליפת שתן כתוצאה מלחץ המופעל על שלפוחית השתן, למשל בעת שיעול, צחוק, עיטוש, פעילות גופנית או הרמת משאות כבדים. הסיבה לכך היא לרוב חולשה של שרירי רצפת האגן.
• דליפת שתן בדחיפות (שלפוחית רגיזה): במצב זה, ישנו דחף פתאומי ועז להטיל שתן, המלווה בקושי להתאפק ובדליפת שתן בלתי רצונית. התכווצויות בלתי רצוניות של השלפוחית גורמות לתחושת דחיפות זו.
• דליפת שתן מעורבת: שילוב של דליפת שתן במאמץ ודליפת שתן בדחיפות.
• דליפת שתן כתוצאה מהצפה (Overflow incontinence): מתרחשת כאשר שלפוחית השתן אינה מתרוקנת לחלוטין, מה שמוביל לטפטוף או לדליפה ללא תחושה. מצב זה יכול להיגרם מחסימה במוצא השלפוחית או מליקוי בהתכווצות השלפוחית.
• דליפת שתן פונקציונלית: מופיעה אצל אנשים עם מצב תפקודי ירוד, כאשר ההתראה על הצורך לגשת לשירותים אינה מתורגמת לפעולה, לדוגמה במצבי דמנציה.
• פיסטולה: פתח שנוצר בין שלפוחית השתן לאזור סמוך (לדוגמה, לנרתיק), הגורם לדליפת שתן מתמדת.

גורמים לדליפת שתן

הסיבות לדליפת שתן מגוונות וכוללות:

• חולשת שרירי רצפת האגן: גורם מרכזי, במיוחד אצל נשים לאחר הריון ולידה, השמנת יתר או הרמת משאות כבדים.
• פעילות יתר של שלפוחית השתן: התכווצויות בלתי רצוניות של השלפוחית.
• חסימה במוצא השלפוחית: יכולה להיגרם מהגדלה שפירה של הערמונית אצל גברים, צניחת רחם אצל נשים, או אבנים בשלפוחית השתן.
• מצבים נוירולוגיים: פגיעה במערכת העצבים, כגון שבץ מוחי, טרשת נפוצה, מחלת פרקינסון, דמנציה או פגיעה בחוט השדרה, עלולה לשבש את האותות העצביים בין המוח לשלפוחית השתן.
• שינויים הורמונליים: רמות נמוכות של אסטרוגן לאחר גיל המעבר יכולות להחליש את שרירי רצפת האגן.
• דלקות וזיהומים: דלקות בדרכי השתן או בשלפוחית השתן.
• ניתוחים: נזק שנגרם לשלפוחית השתן או לאזור סמוך במהלך ניתוח, לדוגמה ניתוחי ערמונית אצל גברים.
• מחלות כרוניות: סוכרת לא מאוזנת.
• תרופות מסוימות: תרופות מסוימות עלולות לגרום לדליפת שתן כתופעת לוואי.
• הרגלי חיים: צריכת קפאין ואלכוהול, עישון ועצירות.

אבחון דליפת שתן

אבחון דליפת שתן מבוצע על ידי רופא מומחה, לרוב אורוגינקולוג או אורולוג, וכולל:

• ראיון מפורט: איסוף מידע על התסמינים, ההיסטוריה הרפואית והתפתחות הבעיה.
• בדיקה גופנית: כולל בדיקה גינקולוגית ונוירולוגית.
• יומן השתנה: רישום מפורט של זמני השתנה, כמויות שתן ואירועי דליפה.
• מבחן פד: בדיקה המעריכה את כמות השתן הדולפת.
• בדיקות שתן: לשלילת זיהומים או דלקות.
• בדיקה אורודינמית: בוחנת את תפקוד שלפוחית השתן והסוגר, ומעריכה את תגובת השלפוחית להחדרת נוזלים.

טיפול בדליפת שתן

הטיפול בדליפת שתן הוא רב-תחומי ויותאם לסוג ולחומרת הבעיה. אפשרויות הטיפול כוללות:

• שינויים באורח החיים:
  • הפחתת משקל: ירידה של 5-10% במשקל הגוף יכולה להפחית באופן משמעותי את אירועי הדליפה.
  • הימנעות מגירויים: הפחתת צריכת קפאין, אלכוהול ומאכלים מתובלים/חומציים.
  • שתייה מאוזנת: הימנעות משתייה מוגזמת, במיוחד לפני השינה.
  • טיפול בעצירות: עצירות עלולה להחמיר דליפת שתן.
• טיפול התנהגותי:
  • אימון שלפוחית השתן: תזמון ביקורים בשירותים במרווחים הולכים וגדלים כדי לשפר את השליטה.
  • תרגילי רצפת האגן (תרגילי קיגל): חיזוק השרירים השולטים במתן שתן, לעיתים בשילוב ביופידבק או גירוי חשמלי. פיזיותרפיה של רצפת האגן יעילה במקרים קלים-בינוניים וכלולה בסל הבריאות.
• טיפול תרופתי:
  • תרופות אנטי-כולינרגיות: גורמות להרפיית שלפוחית השתן ומפחיתות התכווצויות בלתי רצוניות.
  • אגוניסטים לקולטנים מסוג בטא-3: מרפים את שלפוחית השתן ומשפרים את יכולת אגירת השתן.
• הזרקות:
  • הזרקת בוטוקס לשלפוחית השתן: גורם להרפיית השריר ומונע התכווצויות בלתי רצוניות.
  • הזרקת חומרים חוסמים: לחיזוק הסוגר השופכתי, אם כי יעילותה פחותה מניתוח ולעיתים נדרשות הזרקות חוזרות.
• טיפול בגלי רדיו: טכנולוגיה לא פולשנית המשתמשת בגלי רדיו כדי לחזק את רצפת האגן ולהפחית דליפת שתן, במיוחד אצל נשים לאחר לידה.
• טיפול ניתוחי: מוצא אחרון במקרים חמורים או כאלה שלא הגיבו לטיפולים אחרים. קיימות פרוצדורות זעיר פולשניות להחדרת סרט לתמיכת השופכה (Midurethral tape).